סודות- <b>מצעד התאווה סדום ועמורה - עם הרב פלד</b>-




      צור קשר הרשמה ראשי
שתפו שתפו בפייסבוק לחצו להצטרפות לניוזלטר חינם
חיפוש:
ברכות  |   גלגול נשמות,מיסטיקה  |   זוגיות,הפסקת הריון  |   קבלה   |   יהדות  |   תהילים,ניסים  |   שבת  |   חלומות,פתרון חלומות  |   פיתוח האישיות   |   מוזיקה  |   אחרית הימים,גוג ומגוג   |   חגים  |   ערוץ סודות לילדים   |   פרשת השבוע  |   חינוך  |   ניוזלטר סודות  |   תפילין  |  
ראשי / יהדות
www.Sodot.Tv
   

                הרשמו לניוזלטר של אתר סודות
סגור הכל פתח הכל תגובה חדשה
1 תגובות
26/12/2007 14:35:21 דוד הגואל 1.
אקטואליה מתוך פרשת השבוע
מצעד התאווה סדום ועמורה - עם הרב פלד
<b>מצעד התאווה סדום ועמורה - עם הרב  פלד</b>
''וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל'' (יח - א)
אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, עד כי חשב שלכשעצמו איננו ראוי כלל להשראת השכינה, אלא בזכותו של ה''צדיק'' ממרא (הוא נחשב צדיק בעיניו על שום שיעץ לו להימול בגלוי) נראה אליו ה' יתברך; אבל ''והוא יושב פתח האהל'' – הוא גופו עדיין יושב ליד פתח הקדושה ועוד לא התחיל להיכנס פנימה... (אוהב ישראל).

''והוא ישב פתח האהל כחם היום'' (יח - א)
חכמינו אמרו, כי אברהם אבינו יושב ליד פתחו של גיהינום ואינו מניח להכנס לכל מי שנימול (עירובין י''ט ובראשית רבה פמ''ח). דבר זה מרמז כאן בפסוק: ''והוא יושב פתח האהל'' – הוא יושב תדיר על פתחו של האהל, בו באים הרשעים על ענשם, הקרוי ''כחום היום'', כדברי הנביא: ''הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום בא'' (מלאכי ג-יט). (ספרים).

''וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו'' (יח - ב)
אחד בא לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות... ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש''י).
מקשים המפרשים, אם אין מלאך עושה שתי שליחויות, מדוע איפוא לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט?
ברם, באמת ניצול לוט בזכותו של דוד המלך, שעתיד היה לצאת ממנו. והנה, מה שהיה דוד המלך מותר לבוא בקהל, על אף מוצאו המואבי, הרי זה על פי ההלכה: ''לא יבוא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית''. ומפרשים טעמינו טעמה של הלכה זו, שהרי נאמר בתורה: ''לא יבוא עמוני ומואבי... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'' – ואין דבר זה שייך בנקבות, שכן ''דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם'', כי על האשה להיות צנועה, ''כל כבודה בת מלך פנימה'' – ואינה צריכה לקדם פני אנשים זרים בלחם ובמים, (יבמות ע''ו).
והרי ידוע, שבשמים תובעים הלכה בהתאם לפסק דין של מטהץ יוצא איפוא, שבשעה ששאלו המלאכים את אברהם: ''איה שרה אשתך'' והוא השיב להם: ''הנה באהל'' – ''צנועה היא'' (להלן פס' ט' רש''י) – אזי נתחדשה ההלכה, ש''אין דרכה של אשה לקדם'', וממילא גם ההלכה של ''מואבי ולא מואבית''.
לפיכך, בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כיון שעדיין לא היה אז ברור אם ראוי להצילו אם לאו, מאחר שזכותו של דוד עוד לא היתה בטוחה כל עוד לא נתבררה ההלכה, אם יהא כשר לבוא לקהל לאחר אשר יצא מלוט. רק כאשר השיב אברהם.: ''הנה באוהל'' ונתבררה ההלכה, כי ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'' – נתברר יחד עם זה, כי צריך להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרהלמלאך השליחות להציל את לוט... (בשם החידושי הרי''מ ז''ל).
כאשר עלה הגאון רבי שלמה קלוגר ז''ל על כסא הרבנות בברוד, נתכבד עוד ביום הראשון בסנדקאות. כשהגיע למקום הברית שמע, כי אבי הילד מוטל גוסס ר''ל; ומנהג היה בברוד, כי במקרה כזה היו מעכבים את ברית המילה עד לאחר פטירתו של האב, כדי לקרוא לילד בשם אביו. אולם, רבי שלמה קלוגר ציווה לאסוף חיש מהר מניןיהודים ולמול את התינוק. הדבר נעשה מיד ולאחר מכן קם האב מחליו והבריא לגמרי. מובן, כי כל העיר רעשה ותססה בקשר למופת זה.
אותה שעה אמר רבי שלמה קלוגר ז''ל, כי הוא למד לנהוג כך מתוך רש''י שהזכרנו לעיל. שכן לכאורה קשה, כלום חסרים היו מלאכים בשמים, כדי לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, ששליחות זו נמסרה לאותו מלאך שבא לרפא את אברהם? אלא מסתבר, שזכותו של לוט לא היתה כה גדולה, עד כדי לשלוח מלאך מיוחד להצלתו, ולפיכך חייב היה הדבר להתרחש בדרך אגב, על ידי מלאך שכבר נשלח בין כה וכה בשליחות לרפא את אברהם.
אף אני – אמר רבי שלמה קלוגר – חשבתי כך. מן הסתם הרי דנים עכשיו בשמים את אבי הילד ואפשר שאין בידו זכויות במידה מספקת כדי לשלוח במיוחד את אליהו ולהחיש לו רפואה שלימה; לפיכך ציויתילמול חיש מהר את הילד, שאז בודאי יבוא אליהו לברית המילה, ודרך אגב יביא כבר גם רפואה שלימה לאב החולה...
אחד בא בדמות טעיא (סוחר מדברי) ואחד בא בדמות סדקי (סוחר תבואות) ואחד בדמות חובל (מנהיג ספינה). מדרש.
מדרך העולם הוא, שסוחר גדול המנהל עסקים גדולים, מעסיק במסחריו השונים כל מיני פקידים וסוכנים, המתפרנסים הימנו; וכאשר הסוחר נופל למשכב, הרי הראשונים הבאים לבקרו הם, כמובן, האנשים הללו, שכן הוא מפרנס אותם.
והנה חכמינו אמרו, כי כל העולם לא נברא אלא בזכותו של אברהם אבינו – ''אלא תולדות השמים והארץ בהבראם – באברהם''. והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש ים ושליש ישוב, ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד – ''וגויתו כתרשיש כתרי אלפי פרסה'' (חולין צ''א). לפיכך באו עתה שלושת המלאכים הללו לביקור חולים אצל אברהם, אשר בזכותו נבראו. נראה, איפוא, מלאך שליש המדבר בדמות ''סוחר מדברי''; מלאך שליש הישוב – בדמות ''סוחר תבואות'', שאינו מצוי אלא במקום ישוב; ומלאך של שליש הים – בדמות ''מנהיג ספינה''... (זרע ברך).

''ויאמר.... אל נא תעבר מעל עבדך'' (יח-ג)
מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. (שבת קכ''ז).
נשאלת השאלה בפי העולם: מנין ידע אברהם עצמו את ההלכה, שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, כי הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים? ברם, אברהם למד הלכה זו מזה ש''הוציא הקב''ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים'' (רש''י פסוק א') – הרי ראיה מכאן, שבשעה שיבואו אליו אורחים לא יהא עליו להתחשב בנוכחותה של השכינה אצלו, אלא יהא חייב לקבלם... (הה''ק משפיטיבקה ז''ל).
גופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש, עד שהיו אבריו רצים מעצמם לעשות רצון הבורא. לפיכך, מרגיש אברהם, כי רגליו מתנשאות מאליהן ורצות לקראת האורחים, הבין מתוך זה, שזוהי ההלכה – ''גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה''... (הגה''ק מהר''ן אדלר ז''ל, וכן בשם הה''ק מהר''ם מפרמישלן ז''ל).
מה נפקא מינא להלכה בשבילנו, זה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה? ברם, מזה אנו למדים, כי אף על פי שלפעמים הכנסת אורחים כרוכה בביטול תורה, או בשמיעת מקצת לשון הרע – בכל זאת אין להתחשב בזה, אלא לקיים מצוות הכנסת אורחים, שגדולה היא מ''קבלת פני השכינה''... (בשם הבעש''ט ז''ל).
אילו היה אברהם אבינו מתבדל מן הבריות ומתבודד עם עבודת הבורא של עצמו – ודאי היה משיג מדרגות יותר גבוהות בהשגת האלוקות. בכל זאת ויתר על עלייתו העצמית במדרגות והתעסק עם הבריות, לקברן ולהכניסן תחת כנפי השכינה. שהרי זו היתה תכליתה של הכנסת האורחים שקים אברהם אבינו, כפי שאמרו חכמינו, כי לאחרי האכילה והשתיה היה מבקש את אורחיו לברך ולהודות לה' יתברך הנותן לחם לכל בשר. מכאן שראה אברהם את הפצת האמונה בקרב הבריות, כעבודה יותר עליונה ויותר נשגבה מעבודת ההשתלמות וההתעלות העצמית.
זוהי, איפוא, כוונתם של דברים: ''גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה'' – גדולה עבודת הכנסתם של זרים תחת כנפי השכינה, מעבודת ההתעלות העצמית בקבלת פני השכינה – בהשגות האלוקות. לכן הקריב אברהם את ''קבלת פני השכינה'' של עצמו למען מצוות ''הכנסת אורחים''... (אבני אזל).

''ורחצו רגליכם'' (יח-ד)
כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לתוך ביתו, אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם. (רש''י).
ואילו להלן אומר רש''י (יט-ב) שלפיכך הקדים לוט לינה לרחיצה, כדי שלא יעלילו עליו אנשי סדום, שהאורחים כבר נמצאים אצלו כמה ימים. קשה איפוא, מה טעם אמר כאן רש''י, שלוט הקדים לינה לרחיצה משום שלא הקפיד בהכנסת עבודה זרה לתוך ביתו?
ברם, אילו היה לוט מקפיד על האיסור, אזי לא היה לו להתחשב בכך, מה שיאמרו אנשי סדום, שכן הלכה היא לגבי עבודה זרה – ''יהרג ואל יעבור'', ואפילו באיסור הפעוט ביותר שהוא רק בכלל ''אביזרייהו דעבודה זרה; וממילא היה חייב למסור את נפשו ולא לעבור על האיסור של ''ולא תביא תועבה אל ביתך''...
אפשר לומר גם, כי אילו היו אנשי סדום יודעים שלוט נזהר ומקפיד באיסור עבודה זרה, כי אז לא היו ממילא מעלילים עליו עלילה כזו; שהרי עשוי היה להצטדק ולומר, כי לפיכך ציווה עליהם לרחוץ תחילה את רגליהם – כדי שלא להכניס עבודה זרה לתוך ביתו. אבל מעתה, משהיה חושש מפני עלילה, הרי מסתבר שהיו אנשי סדום מכירים ויודעים אותו, שמעולם איננו מקפיד בכגון זה... (אבני אזל).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו'' (יח – ה)
חכמינו ז''ל מספרים, כי שאל פעם טורנוסרופוס את רבי עקיבא: אם האלוקים יצר את האדם עם ערלה, מדוע אתם כורתים אותה, וכי צריך אדם לשפר את מעשה הבורא? השיב לו רבי עקיבא: הנה ברא האלוקים חטים ושעורים, ואי אפשר לאכלן ולהנות מהן, עד שהאדם דשן, מנקן, טוחנן, ואופה מהן לחם; כך גם האדם טעון תיקון ע,י הסרת העורלה. כסבור היה אברהם אבינו, שבאו אליו ערביאים כדי ללעוג לו, על אשר מל את עצמו ושינה את בריאתו של הבורא, כפי דבריו של טורנוסרופוס. לפיכך אמר להם: ''ואקחה פת לחם'' – אקח לכם ראיה והוכחה מפת לחם, העשויה לסעוד את הלב רק לאחר שעושים מן החיטה לחם – ''ואחר תעבורו'' – על ידי כך תעברו מן הדעה שנקטתם בה עד כה ותבינו את ענין המילה, שאמנם מוטל על האדם לתקן את הנברא... (מדרש האתמרי).
לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגד שאין יצר הרע שולט במלאכים. (רש''י).
קשה, איפוא, והלא לא ידע אברהם שאלה הם מלאכים והיה סבור שאינם אלא ערביים, ואם כן מדוע אמר ''לבכם'' ולא ''לבבכם''?
ברם, באמת מצויים בלב שני כוחות: כוח רוחני – ''לב חכם לימינו'' וכוח גופני פשוט של תשוקות חומריות – ''ולב כסיל לשמאלו''. כל מאכל מכיל בקרבו גם כח גשמי, המזין את הגוף, וגם כח רוחני – ''מוצא פי ה''' – המזין את הנשמה. לפיכך נאמר: ''ולחם ל ב ב אנוש יסעד'' – הלחם סועד את שני הכוחות הלב, גם את הגופני וגם את הרוחני.
אצל המלאכים קיים רק הכוח הרוחני ולכן נאמר ''לבכם''. וגם אברהם אבינו, בהיותו סבור שהם ערביים, אשר אין בהם כל כוח רוחני וניזונים רק בצד הגשמי שבמאכל – אמר אף הוא ''לבכם'', על ה''לב כסיל בשמאלו''... (מלא העומר).
''וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת'' (יח-ו)
התורה באה ללמדנו בזה, כי מידת הכנסת אורחים צריכה גם מהירות – ''וימהר... מהרי'' – לבל יצטרך הרעב לחכות זמן רב לאוכל; כפי שמספרים חכמינו על נחום איש גמזו, שעיכב פעם עני עד שפרק משאו מן החמור ובינתיים גווע הלה מרעב, (תענית כ''א). (אבני אזל).
אותו זמן פסח היה (רש''י פסוק י'), ודין הוא שבפסח אסור ללוש יותר מכשיעור-חלה, מכיוון שעיסה גדולה קשה לשמור אותה מחימוץ. מקשה איפוא, הרא''ש, והלא לחם הפנים שצריך היה להיות מצה וכל חלה היתה בשיעור שני עשרונים? ומשיב על כך בעל ''מגן אברהם'': שאין להביא ראיה מלחם הפנים, כיוון שהתעסקו בזה רק כהנים שהם זריזים במעשיהם.
לפיכך כשציוה אברהם לאפות ''שלש סאים קמח'', המכילות עשרה שיעורי חלה – יכול היה לסמוך רק על שרה שהיתה זריזה, ואף זירזה עוד יותר באומרו: ''מהרי''... (הגאון מהר''ל חריף ז''ל).

כתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה עינה צרה באורחין. (ב''מ פ''ז).
הרמב''ם אומר, כי על האדם לילך בשביל הזהב, כלומר, לא לקמץ יתר על המידה ולא לפזר יתר על המידה. ברם, שטבועה בו מידה רעה והוא מבקש לעקרה מתוכו, הרי עליו לנקוט בצד הקיצוני, כדי שיוכל להגיע לבסוף אל שביל הזהב.
לפיכך, אברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים מובהק, יכול היה לילך בשביל האמצעי וליתן לאורחים קמח; אבל שרה, שבתור אשה היה טבעה להיות ''עיניה צרה באורחין'', חייבת היתה לנקוט בצד הקיצוני ולגלות מידה רבה של פזרנות, ולכן אמרה ''סלת'' – שהוא קמח יותר מובחר ונאה... (בשם הה''ק הרבי מלובלין ז''ל).

''והוא עומד עליהם תחת העץ'' (יח-ח)
אחד מתנאי הכנסת אורחים הוא, שלא יגלה בעל הבית המארח עליונות כלפי אורחיו, כדי שירגישו האורחים את עצמם באווירה ביתית. כידוע קרוי הצדיק ''הולך'', מכיון שהוא הולך ומתעלה במדרגות מפעם לפעם. לעומתו המלאך קרוי ''עומד'', מכיון שעומד הוא תמיד במדרגה אחת. כפי שאמר הכתוב: ''ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'' (זכריה ג-ז).
לפיכך, כשבאו עכשיו המלאכים אל אברהם, לא רצה להיות במדרגה (יותר) עליונה מן האורחים הללו, ולכן התלבש במדרגתם – ''והוא עומד עליהם'' – הוא הפך ל''עומד'', ''עליהם'' – בשבילם... (קדושת הלוי).


''ויאמרו אליו איה שרה אשתך'' (יח-ט)
כדי לשגר לה כוס של ברכה. (רש''י).
והלא רש''י עצמו אמר לעיל (בפסוק ח'), כי לא הובא להם לחם מאחר שנטמא, ואם כן הרי לא היו צריכים לברך ומנין, איפוא, כוס של ברכה?
ברם, תדיר היה לחם מוכן אצל אברהם בשביל אורחים, ובכל זאת נוהג היה כל אימת שנזדמנו לו אורחים, לאפות בשבילם לחם טרי. ובכן, אם גם נטמא עכשיו הלחם הטרי, הרי היה לו לחם מתמול-שלשום, וממילא צריכים היו לברך ומכאן כוס של ברכה.... (נפלאות חדשות).

''ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי''. (יח-יב, יג).
מובא בספרים הקדושים, כי ''שרה'' מרמזת על הגוף ו''אברהם'' על הנשמה. הגוף צוחק בקרבו ואומר: ''אחרי בלותי'' – היתכן שלאחר בלותי ורקבי בקבר – ''היתה לי עדנה'' – אשוב להיות רענן ומחודש ואקום בתחיית המתים? ועוד טענה בפיו של הגוף: ''ואדוני זקן'' – היצר הרע השולט עלי הלא הוא ''מלך זקן'', וחייב אני משום כך לכבדו ולשמוע בקולו, שכן נאמר בתורה: ''והדרת פני זקן''. משיב ה' יתברך על שתי השאלות ואומר: ''האף אמנם אלד'' – הלא עיניך הרואות כי מוליד אני בני אדם חדשים, והרי קל וחומר, אם יכול אני לברוא בני אדם שעוד לא היו מעולם, על אחת כמה וכמה שאוכל להקים לתחייה בני אדם שכבר היו. כפי שהשיבו חכמים לאותו צדוקי: ''דלא הוי – הוי, דהוי-לא כל שכן'' (סנהדרין צ''א). ממילא מתורצת שאלתך הראשונה; ובאשר לשאלתך השניה, שהיצר הרע זקן הוא, התירוץ הוא: ''ואני זקנתי'' – אני קשיש ממנו... הלא אני הוא ''עתיק יומין חי וקיים'', ועליך לשמוע קודם בקולי.... (אור פני משה, בשם הבעש''ט ז''ל).
התלונה הופנתה אל אברהם, שכן אם שרה צוחקת – הרי זה חסרון באברהם. (האשמה תלויה בבעל), כאשר האישה אינה נוהגת כשורה האשמה תלויה בבעל... (אלשיך הקדוש).

''ותכחש שרה לאמר לא צחקתי'' (יח-טו).
איך יתכן כזאת, שצדקנית כשרה תכחש?
ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל ''ואדוני זקן'', שאמרה: ''אחרי בלותי היתה לי עדנה'' – אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצידי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם ''ואדוני זקן'' – אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן.
וכאשר אח''כ שינה ה' יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה: ''ואני זקנתי'' – הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם ''לא צחקתי'', באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל.
מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר; שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת – הרי גם זה חטא הוא... (הכתב והקבלה).
מיד לאחר המעשה חזרה שרה בתשובה, עד שנמחה החטא כאילו לא היה, ולפיכך אמרה: ''לא צחקתי''. בכל זאת קוראת לזה התורה בשם הכחשה, מאחר שהתשובה היתה רק ''תשובה מיראה'', ככתוב: ''כי יראה'' – שלאחריה עוד נשאר רושם כלשהו מן החטא. אמר לה אברהם: ''לא כי צחקת'' – צריך לשוב ''תשובה מאהבה'', שהצחוק עצמו יתוקן ויהפוך לזכות – ''תשובה מאהבה, זדונות נעשו כזכיות''.
ואכן כך היה, שמאותו צחוק נעשה ''יצחק''; ושרה עצמה אמרה אח''כ: ''צחוק עשה לי אלוקים'' – היא תיקנה את הצחוק, עד שנעשה לזכות... (שפת אמת).

צחוקה של שרה היה ''בקרבה'' – בעומק המחשבה הפנימית, אשר היא עצמה לא ידעה אותה ולכן קראה: ''לא צחקתי''. אבל ה' יתברך, הבוחן כל חדרי לב ויודע גם את נצנוצי המחשבות הללו החולפות מתחת לסף ההכרה – כדרך שאמרו חכמינו: ''מחשבה עד שלא נוצרה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך'' (בראשית רבה פרשה ט') – הריהו קורא לכך בשם הכחשה ואומר לה לשרה: ''לא! כי צחקת!'' – כי היתה זו מחשבה עמוקה, חבויה ובלתי בשלה, אשר את עצמך אינך יודעת עליה... (אדמו''ר מגור זצ''ל בשם אביו השפת אמת זצ''ל).
השפת אמת ז''ל הוסיף עוד לזה, לפי מאמר חכמינו: ''מי שרב שחקו, מתמעטת יראתו'' (הובא בארחות צדיקים שער שמחה) – על ידי מידה יתירה של צחוק מתמעטת אצל האדם יראת שמים שבו, כיון שבשעה שהוא טרוד בצחוקו, אין דעתו פנויה ליראת שמים. וזהו שאמרה שרה: ''לא צחקתי – כי יראה'' – אם היתה לה יראה באותה שעה, הרי ממילא לא היה מקום לצחוק, שכן שני ניגודים הם אלה, ואין זאת אלה שהיתה זו מחשבה עמוקה, חבויה...

''ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם'' (יח-טז).
מה משמעותה של המלה ''משם''?
אלא, משראו המלאכים את גודל צדקותו ומידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו, ובעת ובעונה אחת נזכרו בגודל רשעותה של סדום – נתגברו בהם הכעס והקטרוג כלפי סדום פי כמה וכמה...
לפיכך אמר הכתוב: ''ויקומו מ ש ם האנשים'' – משם, מביתו של אברהם אבינו, נתגברה בהם ההשקפה, כי יש להשמיד את סדום – ''וישקיפו על פני סדם'' – כפי שאמרו חכמינו: ''כל מקום שנאמר השקפה – לרעה'' (רש''י)... (כלי חמדה).

''המכסה אני מאברהם אשר אני עשה... כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'' (יח- יז, יט).
מה נימוק יש ב''אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'' לגבי ''המכסה אני מאברהם''?
ברם, הסיבה להעלם ידיעה זו מאברהם, על אף היותו נביא, נעוצה בזה, שהיה טרוד בגיור גרים וקירוב הבריות אל השכינה, וממילא לא היתה שעתו פנויה להתבודד ולהגיע עד למדרגה העליונה של נבואה ורוח הקודש. (לפיכך גם היה ''טפל לשרה בנבואה'', כיון שהיא היתה תמיד ''באהל'' ומתבודדת מאנשים יותר ממנו).
לכן, אמר ה' יתברך: ''המכסה אני מאברהם?'' – כלום מן היושר הוא, שאכסה ממנו הדבר הזה, בה בשעה שחסרון ידיעה זו נובע אצלו רק מתוך ''למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'' – מאחר שהור מקדיש עצמו לחינוך ולקירוב הבריות אל תחת כנפי השכינה... (חתם סופר).
מחנך טוב יודע לנצל את ההתרחשויות החיים היומיומיים לתועלת עבודת חינוכו, כדי להשפיע אמונה או מוסר. כאשר מתרחש מאורע כלשהו, של מעשים טובים המביאים שכר טוב, או של מעשים רעים המביאים עונש – הריהו מביא את העובדות הללו כדוגמה ומופת בפני תלמידיו, כדי שילמדו לקח, להתרחק מן הרע ולבחור בטוב.
והנה, כאשר שקד אברהם על עבודת החינוך שלו, ללמד ''לעשות צדקה ומשפט'' – שזה הניגוד הגמור למעשי סדום, הרי היתה הפיכתה של סדום – אשר הגיד לו ה' יתברך מראש – חומר מצויין להשתמש בו בעבודת החינוך, כדי להוכיח את תוצאות הרשעות והשחיתות.
זהו, איפוא, מה שאמר ה' יתברך: ''המכסה אני מאברהם'' – אמנם אשלול ממנו אמצעי מחנך כזה, בה בשעה ''אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'' – כשהוא הינו המחנך והמדריך הגדול של הדור, המלמד את הכל ''לעשות צדקה ומשפט'' – והלא העובדה הזאת תביא לו תועלת מרובה בעבודתו הקדושה, מאחר שלא יוכלו אח''כ הבריות לומר, כי רק מקרה היה זה, בעת שהוגד לו לאברהם מראש – כי רק בתור עונש יבוא הדבר... (אבני אזל).
''ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'' – אפילו כדי לעשות צדקה ומשפט, גם כן מן הצורך לשמור ''דרך ה'''; לא כמנהגם של אותן חברות צדקה המארגנות מסיבות ונשפי מחול, בהם פורצים את כל גדרי הצניעות – תחת מסווה התירוץ – שההכנסות מוקדשות לצרכי צדקה. באמת אין זו אלא ''מצוה הבאה בעבירה''. כדי לעשות צדקה, מן החובה גם לשמור על דרך ה'... (ילקוט גרשוני).
במובן זה פירש המלבי''ם ז''ל את המשנה: ''הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה'' (אבות פ''ד מ''ב) – כלומר, הוי רץ מהר אף למצוה הקלה ביותר, אבל בכל זאת הוי גם ''ובורח מן העבירה שמצוה גוררת'' – ברח מן העבירה, אף אם גוררת היא מצוה, שכן ''מצוה ועבירה גוררת עבירה'' – אם עושה אדם מצוה ביחד עם עבירה, הרי התוצאה היא, שנגררות מזה עוד עבירת ולא מצוות...

''למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר אליו'' (יח-יט).
במידה שדיבר אברהם על אודות ה' יתברך ופירסם את אחדותו וגדלותו בעולם – בה במידה ביקש ה' יתברך לגמול לו ולפרסם את גדלותו, שאין דבר מתרחש בעולם בלי ידיעתו. כפי שאמרו חכמינו: ''אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם'' (ברכות ו'). (בינה לעתים).

''ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע'' (יח-כג).
אברהם אבינו הלא היה יסוד החסד, וסדום היתה יריבתו העיקרית והמסוכנת ביותר, אשר ברשעותה סתרה את כל דרכיו; וההגיון מחייב, איפוא, שבשמעו על הפיכתה הקרובה של סדום זו, צריך היה לשמוח מאוד. אף על פי כן לא שמח אברהם, אלא התפלל עליה לבטל את גזר דינה. שכן אם יהא אברהם שמח ומרוצה במפלתה של סדום, הרי דבר זה כשלעצמו כבר מהווה שמץ של סדומיות... ואילו שאיפתו העיקרית של אברהם היתה, שהסדומיות לא תהא קיימת כלל וכלל, שהרשעות תאבד מן הארץ ולא הרשעים. – ''יתמו חטאים ולט חוטאים''.... (הרה''צ ר' נתן צבי פינקל זצ''ל).

''אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר... הלילה לך... להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט'' (יח-כד, כה).
אפילו אינם אלא צדיקים ''בתוך העיר'' – כלומר, ביחס לשאר אנשי העיר, בעוד אשר בעצם גם הם רחוקים מצדקות (כפי שאומר המדרש: כל מקום שנאמר צדיקים בסדום ''צדיקם'' חסר כתיב) – בכל זאת אינך יכול להשמיד את ''הצדיקים החסרים'' הללו יחד עם הרשעים, הגרועים מהם; שהרי אתה הוא ''שופט כל הארץ'' – ובעולם הגדול והרחוק יאמרו, כי ''והיה כצדיק כרשע'' – שגם אלה אשר נראו כצדיקים היו כרשעים; שכן מרחוק לא ידעו את האמת המדוייקת על צדיקים אלה של סדום ויאמרו, כי צדיקי סדום נספו יחד עם רשעי סדום, ויתחלל איפוא שם שמים... (מלא העומר).



''ואנכי עפר ואפר'' (יח-כז)
עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל מאידך עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה. ולעומת זה האפר אין לו כל חשיבות מצד העתיד, שאיננו עשוי להצמיח דבר, אבל מאידך יש לו חשיבות מצד העבר, שהרי היה תחילה חפץ כלי מועיל.
אברהם אבינו היה כלכך שפל בעיני עצמו, מבלי שום מעלה, כדוגמת העפר והאפר גם יחד – כעפר מצד העבר וכאפר מצד העתיד.
לפיכך אמרו חכמינו, שבגלל זה זכה ל''עפר סוטה'' ול''אפר פרה אדומה'' – מידה כנגד מידה. כיון שהשפיל עצמו כ''עפר''שהוא חסר חשיבות מצד העבר – זכה במצווה של ''עפר סוטה'', העשוי לברר דווקא דבר מן העבר, אם האשה חטאה אם לאו. וכיון שהשפיל עצמו כ''אפר'' שהוא חסר חשיבות מצד העתיד – זכה במצוה של ''אפר פרה'', העשוי לטהר את הטמא מהיום והלאה ומשפיע דווקא על עתידו... (בית הלוי מהגאון מהרי''ב מבריסק ז''ל).

''סורו נא אל בית עבדכם'' (יט-ב).
למה אמר אברהם ''אל נא תעבור מעל עבדך'' ולא הזכיר ''בית''? מכיון שכשהיה אורח בא אל אברהם אבינו, מיד חדל אברהם מלהיות בעל הבית, כי אם היה מעמיד את כל הבית לרשותו של האורח והופך להיות משרת בלבד... (בשם חסיד אחד).

''האחד בא לגור וישפט שפט'' (יט-ט).
והלא הם עצמם מינוהו זה עתה לשופט (רש''י יט-א)? אלא, טוענים הם כי שופט מתמנה על ידי מדינה כלשהי, איננו זכאי לדון אלא רק לפי חוקי אותה מדינה ולא לחוקק מעצמו חוקים חדשים, והנה לבסוף ''וישפוט שפוט'' – הוא עושה על דעת עצמו משפטים שאינם מתאימים עם חוקי המדינה, ולזה לא קיבל מאתנו כל רשות... (כלי יקר).
למה סירבו כל כך אנשי סדום להכניס אנשים זרים לארצם? משום שהיו חוששים, פן יתפסו אותם זרים את כל הכהונות הגבוהות במדינה ואת רסן השלטון, תוך דחיקת רגליהם של ילידי הארץ. וכך אמרו ללוט: כיצד יכול אתה לדרוש מאתנו, כי נכניס הנה אנשים זרים, בעוד רואה אתה כי ''האחד בא לגור וישפוט שפוט'' – הנה בא זר א ח ד והוא כבר נעשה לשופט, הרי אם יבואו זרים רבים יקחו מאתנו את כל השלטון... (אמרי שפר).
''דע כי מות תמות'' (כ-ז).
מכאן שבן נח נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד. (מכות ט'). והרי קל וחומר מה בן נח נענש על שום שהיה לו ללמוד ולא למד – על אחת כמה וכמה מי שאינו בן נח וגם למוד למד, אלא שאיננו מקיים את אשר למד, שעונשו גדול לאין שיעור... (בשם אחד הגדולים).
''רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי'' (כ-יא).
אל ישא אדם את עצמו לחשוב, כי גם מבלי יראת אלוקים אפשר לו לאדם להיות אציל אופי ובעל מידות טובות, מתוך אנושיות גרידא. לא! במקום שאין יראת אלוקים, גם אנושיות אין שם. בגלל תאווה כלשהי עלולים להתרחש שם מעשי רצח ופעולות בלתי אנושיות כל עיקר... רק אמונה ויראת שמים הינן קיר המגן היחידי בפני מעשים רעים, אפילו ביחס לבני אדם... (מלבי''ם).
הצטרפו חינם לקבלת סרטים חדשים - ניוזלטר
Name  שם
Your eMail  דואר אלקטרוני

            שתף, הדפס, שמור
 
הפסקת הריון,הפלה

ראשי | ברכות | חלומות | פתרון חלומות | תהילים | קבלה | הפסקת הריון | חגים | גלגול נשמות | שבת | חינוך | אחרית הימים | זוגיות | רוחניות | מדע | גוג ומגוג | תיקון | מוזיקה | תורה | פיתוח האישיות | אתרי יהדות | מאמרים



>